“מהלך זה מהווה בשורה גדולה לאחר שניסיונות קודמים לרפורמה משמעותית בתחום התכנון והבניה לא צלחו את הליך החקיקה, תוך השארת סוגיות מערכתיות ונקודתיות הדורשות מענה הולם”, אומר עו”ד אילן שרקון, המתמחה בדיני מקרקעין. “על-פי מנהל התכנון במשרד הפנים, רפורמה זו מהווה שלב אחד מתוך מהלך כולל של תיקון חוק התכנון והבניה המתוכנן לשנים הקרובות, ואשר יכלול בין היתר תיקון להיבטיו הכלכליים של החוק”.

אישורה של הרפורמה הנוכחית משפיע על עבודת מוסדות התכנון בכלל ועל אופן פעולת הליכי הרישוי בפרט. כמו-כן, יש בתיקון כדי להשפיע על סוגיית זכויות הבניה בכלל.

היעדים העיקריים שנקבעו ואשר ניתן להם מענה ברפורמה הינם כדלקמן:

הראשון, ביזור סמכויות לועדות המקומיות תוך יצירת מדרג וחלוקת סמכויות בין הועדות המקומיות לועדות המחוזיות באופן שיאפשר האצת הליכי התכנון ושיפור השירות לאזרח.

השני, קיצור משך הזמן הנדרש לאישור תכניות על-פי החוק.

השלישי, ייעול ושיפור הליכי הרישוי והבקרה על ביצוע הבניה, באמצעות:

• יצירת מדרג ואבחנה בין מסלולי רישוי להיתרים הכוללים הליך רישוי מלא, הליך רישוי מקוצר ועבודות ושימושים שיהיו פטורים מהיתר בהתאם למאפיינים השונים של הבניה או השימוש.
• הקמת מכוני בקרה לבקרת תכן הבניה וביצוע הבניה על-מנת לייעל את מערך הבקרה על הרישוי והבניה ולקדם את איכות הבניה.
• שינוי סדרי עבודת הועדות המקומיות.
• ייעול וזירוז הליכי התכנון להקמת תשתיות, באמצעות תיקונים שונים ובכלל זאת, הרחבת האפשרות להקמת תשתיות נוספות במסלול מסירת הודעה או בהרשאה.

במסגרת השינויים הכלולים בתיקון ובתקנות, ניתן למנות את השינויים הבאים:

הראשון, שינויים באופן העבודה בועדות המקומיות, הסמכתן והרכבן.

השני, שינויים בסמכויות לאישור תוכנית (מקומית או מחוזית).

השלישי, הרחבת סמכויות לאישור תוכנית בסמכות וועדה מקומית בנושאים כגון: איחוד וחלוקה – גם כאשר מדובר בקרקע עם בעלים אחד, הארכת דרך לצורך גישה למגרש או דרך סמוכה שאינה דרך שאושרה בתכנית ארצית/מחוזית, הגדלת שטחים לצרכי ציבור {הרחבת ההגדרה של “צרכי ציבור”, כולל הקמת מתקני תשתית מקומיים}, שינוי קו בניין לרבות קביעתו, קביעת או שינוי גובהם של בניינים ומספר הקומות שניתן להקים בהם מבלי לשנות את היקף השטח המותר לבניה, קביעת או שינוי גודל מינימלי של מגרש, קביעת הוראות לעניין הריסת בניינים, לעניין זכות מעבר או זכות להעברת תשתיות ולעניין הפקעת קרקע הנדרשת לצרכי ציבור והכל אם הדבר דרוש למימוש תכנית ולבניה לפיה ועוד.

“הרביעי, סמכויות וועדה מקומית עצמאית מיוחדת: וועדה שהוסמכה על-ידי שר הפנים ורשאית לעסוק בשני תחומים נוספים נוסף לוועדה מקומית רגילה ולוועדה מקומית עצמאית – תכנית לפינוי-בינוי במתחם פינוי-בינוי, ותכנית במתחם התחדשות עירונית”, ציין עורך דין אילן שרקון.

החמישי, וועדה מקומית עצמאית עם תכנית כוללנית: וועדה אשר יוקנו לה מלוא סמכויות התכנון בהתאם לתכנית הכוללנית. התנאי: תכנית כוללנית שאושרה לאחר ה- 15.06.06 או שטרם חלפו 20 שנה מיום אישורה של התכנית הכוללנית.

השישי, החלת שינויים בהוראות כלליות לגבי תוכניות {כגון: סמכות להגשת תכניות, תכנית מצומצמת, לוח זמנים מרבי לאישור התכנית ברמות השונות, מועד הגשת תכניות ועוד}.

השביעי, הקמת ועדות-משנה של המועצה הארצית – ועדת-משנה לעררים על החלטת וועדה מחוזית או רשות רישוי מחוזית, וועדת-משנה להשלמת תוכניות בסמכות מחוזית אשר לא הושלמו במועדן.

השמיני, שינויים בנוגע לתשתיות לאומיות וקרקע חקלאית.

התשיעי, תוספות לעניין דירות קטנות ודיור בהישג יד {דיור בר השגה}.

העשירי, שינויים בהליך הרישוי.

זאת ועוד. סעיף 145ג לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 {ייקרא להלן: “חוק התכנון והבניה”} קובע כדלקמן:

“145ג. פטור מהיתר (תיקונים: התשע”ד (מס’ 2), התשע”ה)

(א) שר האוצר יקבע פטור מהיתר להקמתם של סוגי בניינים, לביצועם של סוגי עבודות ולסוגי שימושים שיקבע, ובלבד שמתקיימים בהם כל אלה, לפי העניין:

1. הם פשוטים מבחינה הנדסית;
2. אין בהם כדי ליצור סיכון, הפרעה, מטרד או מפגע סביבתי של ממש;
3. השפעתם על חזות הבניין, על הסביבה ועל אופיין ומאפיינהן, מעטה;
4. הם לא פוגעים בשלד הבניין וביציבותו או במערכות הבניין ובתפקודיו.

(ב) קבע שר האוצר פטור כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי הוא לקבוע הוראות לעניין עבודות ושימושים הפטורים מהיתר, לרבות סייגים ותנאים לתחולת הפטור, ובכלל זה הוראות בעניינים אלה:

חובת מסירת הודעה לרשות הרישוי המקומית על הקמת הבניינים, או על ביצוע העבודות או השימושים הפטורים מהיתר, אופן מסירתה, פרטיה והמועדים למסירתה;

1.  מפרטים ותנאים שיבטיחו כי הקמת הבניינים, ביצוע העבודות או השימושים, הפטורים מהיתר, ייעשו באופן מקצועי ובטיחותי ותוך השתלבות בסביבה.
2.  לא ייקבע פטור מהיתר לעבודות התקנה לראשונה של מיתקני אכסון ואגירה של גז, נפט, דלק או חומרים מסוכנים אחרים.
3.  אין בהוראות סעיף זה כדי לאפשר הקמת בניין, ביצוע עבודה או שימוש שלא בהתאם לתכנית, להנחיות מרחביות או להוראות לפי חוק זה.
4. הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו בשטח כאמור בסעיף 62א(ו)(1) עד (3).”

“כלומר”, מציין עו”ד אילן שרקון. “מכוח הוראת סעיף 145ג לחוק התכנון והבניה הותקנו תקנות המגדירות מהם עבודות ומבנים הפטורים מהיתר”.

עיקר העבודות והמבנים הפטורים מהיתר {כפוף לתנאי הפטור המפורטים בתקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע”ד-2014} הם אלה: גדרות ושערים; גגונים וסככות; שימושים נלווים למבנה; מבנים טכניים; מבנים ועבודות זמניים; מבנים ועבודות זמניים; מחסן ומבנה לשומר; אנטנה, צלחת קליטה ותורן; הריסה ופירוק.

לקוח מתוך ספרו של עו”ד אילן שרקון “דיני זכויות בניה”

The post עו”ד אילן שרקון על הרפורמה בחוק התכנון והבניה – תיקון 101 ותקנות הפטור appeared first on עורך דין אילן שרקון.

7. גמר העסקה

1. עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
2. עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע את חובת הכתב בהתחייבות לעשיית עסקה במקרקעין:

8. צורתה של התחייבות

התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב.

הדרישה ל”מסמך בכתב”, היא דרישה מהותית ולא ראייתית. בע”א 8234/09 – נאמר: “דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין איננה דרישה ראייתית, היא דרישה מהותית ומשכך מותנה תוקפה המשפטי של ההתחייבות בקיומו של מסמך בכתב.

“הטעם העיקרי לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין נעוץ בחשיבות שמייחס המחוקק להתחייבויות לעשיית עסקאות במקרקעין ובצורך להבטיח את רצינותן”, אמר עו”ד אילן שרקון, המתמחה בדיני מקרקעין.

דרישת הכתב נועדה, אם כן, להדגיש כי מדובר בהתחייבויות שיש להתייחס אליהן בכובד ראש והיא מבקשת להגן על הצדדים מפני התקשרויות חפוזות העלולות להתבצע בלא שהופעל על ידי מי מהם שיקול דעת מושכל. כמו כן, מושגת באמצעות דרישת הכתב ודאות באשר לתוכנה של העסקה במקרקעין ויש הרואים גם בכך מטרה רלוונטית, בהינתן החשיבות שמייחס המחוקק לעסקאות במקרקעין.

דרישות כתב נוספות הפזורות בחקיקה הישראלית אשר פורשו כמהותיות מטעמים דומים, ניתן למצוא בסעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ”ח-1968; סעיף 19 לחוק ההתיישנות; סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973; סעיף 7 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי”ז-1957, סעיף 26 לחוק הספנות תש”ך-1960; סעיף 17 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979.

עורך דין אילן שרקון הוסיף: “בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין. כך למשל לעניין דרישת הכתב. יתרה מזאת, אפיונה של עסקת מתנה לאחת משתי הקטגוריות יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העסקה כמתנה מוגמרת לאלתר, או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד: מקום שבו דבר המתנה הינו זכות במקרקעין לא יראו אותו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת, עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין”.

לעומת זאת מקום שבו דבר המתנה הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב”מסירת” הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר, בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל.

ברע”א 4890/15 אהרון אלוש נ’ עירית טבריה (31.12.15) מציין כב’ השופט הנדל:

“באופן קונקרטי יותר – כתב תביעה יכול לכלול סעד אכיפת חוזה מכר מקרקעין, בעוד בפועל אין מדובר באכיפת זכות קניינית כגון רישום בעלות או חכירה, אלא באכיפת חוזה במסגרתו הועברו זכויות חוזיות גרידא. חוזה בו נעשית התחייבות להעברת זכות חוזית נפוץ כאשר מדובר במקרקעין שלא ניתן לרשום את הזכויות הקנייניות בהם. כך למשל כאשר מדובר במקרקעין שאינם רשומים במרשם המקרקעין הרשמי. זאת בין אם מדובר במקרקעין שלא מוזכרים כלל בפנקסי המקרקעין, ובין אם מדובר במקרקעין שהגוש אליו משתייכים רשום בפנקסי המקרקעין, אך החלקות שבגוש שהן יחידת הזכויות במקרקעין, אינן רשומות במרשם.”

באשר לדרך ההוכחה של העברת זכויות אובליגטוריות נקבע בתא (מרכז) 14711-11-12 עאדל חלילה נ’ מוחמד וחיד בנאת (15.10.15) :

“לא ניתן להתעלם מהעובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (כפי שעולה מסיכומיהם) כי העסקה לה טוען התובע ביחס לחלקה 20 היא עסקה בזכויות אובליגטוריות. לעובדה זו השלכה חשובה על הדיון המשפטי המהותי. כידוע, בעוד שעסקה בזכות במקרקעין טעונה כתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969, הרי שעסקה בזכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין אינה כפופה לדרישת כתב מהותית (הלכה וותיקה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין.

“לפיכך על מנת להכריע בגורל העסקה בחלק מחלקה 20 אין אנו נדרשים לבחון את ההתקשרות במשקפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, אלא רק לעסוק בשאלות האם, כעניין ראייתי, הצליח התובע להביא ראשית ראיה לקיום העסקה (וזאת נוכח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני), והאם הצליח לשכנע, במאזן ההסתברויות, כי העסקה אכן נעשתה”, ציין אילן שרקון, ממשרד שרקון, בן עמי, אשר ושות’.

לסיכום, בעוד שעסקה בזכות במקרקעין טעונה כתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969, הרי שעסקה בזכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין אינה כפופה לדרישת כתב מהותית (הלכה וותיקה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין.

ב- ע”א 3260/11 קבע בית-המשפט:

אין חולק כי “אחוזי בניה”, או “זכויות בניה” במקרקעין – אינם “מקרקעין” במשמעות סעיף 1 לחוק המקרקעין… המונח “זכויות בניה” מוגדר בסעיף 71א לחוק המקרקעין (סעיף ההגדרות של סימן ג1 לחוק שעניינו: “שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה”) כ”זכויות לבניה בבית משותף לפי תכנית בת-תוקף כמשמעותה בפרק ג’ לחוק התכנון והבניה”.

“הפסיקה שדנה במחלוקות שהתעוררו בהקשר לשימוש בזכויות בניה, או “אחוזי בניה” הגדירה אותן כ”הגבלה ש’יורדת’ על בעל המקרקעין מטעם הרשות” כ”זכות הקיימת לבעלי מקרקעין לפנות ולבקש היתר בניה”, כ”היתר בניה שניתן על-ידי הוועדות לתכנון ולבניה הקובע על כמה אחוזים משטח המקרקעין ניתן לבנות”, או כ”אפשרות לנצל את הקרקע לבניה בהתאם לתכנית המתאר הרלוונטית”, אמר עו”ד אילן שרקון.

הביטוי: “אחוזי בניה” מכוון ל”גודל השטח המותר לבניה (שטח רצפה), ביחס לשטח של חלקת האדמה שעליה מבקשים להקים את המבנה”, קרי: “היחס שבין השטח הכולל המותר לבניה במגרש לבין שטח המגרש, כשהוא מבוטא באחוזים”; סעיף 1 בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכנית ובהיתרים), התשנ”ב-1992). המלומד בניאן תיארם בלשון ציורית כך: “אם המקרקעין משולים לעץ, אחוזי הבניה הם המים המשקים את העץ והגורמים לו לצמוח לגובה” (עיינו: שם, בעמ’ 787).

לנוכח ההגדרות הנ”ל – יש מי שסוברים כי זכויות בניה אינן זכויות ב”מקרקעין”, אלא, לכל היותר, “זכות תכנונית” בלבד. לעומתם, יש כאלה הסבורים כי ניתן לראות בזכויות בניה – “קרקע” במובן הרחב של המילה, שאיננו מוגבל אך ורק ל”רגבי העפר”. אחרים מחזיקים בדעה כי ניתן לראות בזכויות הבניה כ”מחוברים לקרקע”. יחד-עם-זאת, אין חולק כי לגבי קרקעות לבניה, אחוזי הבניה מהווים את אחת התכונות החשובות ביותר של הרכוש, ויש להם השפעה כלכלית משמעותית על ערך המקרקעין.

קיומן, או היעדרן של זכויות בניה, וכן היקפן של זכויות אלה בקרקע נתונה הינם, איפוא, ממאפייניה המרכזיים של הקרקע. על-פיהן נקבעות אפשרויות השימוש בה ועל-פיהן נקבע שווייה. בעניין ר.א.ר.ד נדונה בהרחבה השאלה אם הסכם בדבר מכירתן של זכויות בניה, במנותק מהקרקע, על דרך של “ניודן” – מחלקה שבה לא ניתן היה לנצלן נוכח מגבלות שימור, לחלקה אחרת, שבה ניתן היה לנצל אותן (בכפוף לאישור רשויות התכנון) – הינה “עסקה במקרקעין” לעניין חוק מיסוי מקרקעין.

עו”ד שרקון המשיך: “באותו עניין נפסק (מפי חברתי, השופטת א’ חיות, בהסכמת הנשיא (בדימוס) א’ ברק וחברתי, המשנה לנשיא, השופטת (כתוארה אז) מ’ נאור), כי נוכח המשקל המכריע שיש לזכויות הבניה בקביעת שוויה של הקרקע, ניתן בהחלט לאמץ את הפרשנות שלפיה זכויות הבניה הניתנות לקרקע על-פי תכנית הינן חלק מה”קרקע” ומכירת זכות בניה הינה בגדר מכירת זכות במקרקעין לעניין חוק מיסוי מקרקעין”.

מהאמור בעניין ר.א.ר.ד עולה כי נוכח ערכם הכלכלי של זכויות הבניה – התפתחה בישראל (שבה, כידוע, עתודות הבניה הן מוגבלות) “פרקטיקה” של “ניוד זכויות בניה” (אשר טרם נתמסדה בחקיקה), שתכליתה מיצוי מירב אחוזי הבניה במקרקעין, תוך השאת הרווחים הצפויים מכך (הן ליוזם התכנית והן לציבור בכללותו). הדבר נעשה, בין היתר, באמצעות ייזומן ותכנונן של תכניות בניין עיר בידי בעלי הקרקע ובעלי עניין בה המעוניינים בפיתוח אינטנסיבי יותר מזה שהותר לכלל החלקות באזור, כמו במקרה שלפנינו.

פרקטיקה זו, המעניקה בידי הפרט אפשרות ליזום תכנית שתביא להסרת ההגבלה הרובצת על המקרקעין, או צמצומה (על דרך של הגדלת “אחוזי הבניה”), ותתיר לבעלי המקרקעין לבנות עליהם בהיקף גדול יותר, וכן האפשרות (שהדין איננו אוסר אותה), להתקשר בהסכמים בדבר-ניצולן של זכויות בניה – מעידה על טיבה הפוזיטיבי של “זכות הבניה.”

עוד אמר עורך דין אילן שרקון: “לעניין רישום הערת אזהרה על ניוד זכויות בניה, יצוין כי פס”ד בעניין שרה דול קבע כי לא ניתן לרשום הערת אזהרה על זכויות בנייה המיועדות לניוד, אשר ניתנו ביחס למקרקעין מסוימים אך מיועדות למימוש במקרקעין אחרים”.

בעניין שרה דול הוסבר כי לפי פשוטו של סעיף 126 לחוק המקרקעין הערת אזהרה תירשם רק על התחייבות לעשות עסקה במקרקעין עצמם. בית המשפט קבע כי את הסיכונים להיווצרות תאונות משפטיות בשל עסקאות של “ניוד” זכויות ניתן לצמצם בדרכים אחרות שאינן רישום הערת אזהרה.

בנוגע לבתים משותפים, הסכמה בנוגע לזכויות בנייה יכולה למצוא ביטוי בתקנון הבית המשותף. באשר למקרקעין שאינם בית משותף ניתן לתת ביטוי להסכמה בין הבעלים המשותפים באמצעות עריכת הסכם שיתוף המכיר בחלוקת זכויות הבנייה, ואת הסכם השיתוף ניתן לרשום במרשם המקרקעין.

לקוח מתוך ספרו של עו”ד אילן שרקון “דיני זכויות בניה”

עוד מהתקשורת:

עו”ד אילן שרקון בחדשות

The post עו”ד אילן שרקון על זכות קניינית וזכות חוזית-בעין דרישת הכתב והרישום appeared first on עורך דין אילן שרקון.

“סעיף 41(ג) מאשר חלוקה בעין כאשר גודל חלקיהם של מקצת השותפים מאפשר את הפרדת חלקיהם בעין מיתר החלקה”, אמר עו”ד אילן שרקון, מחבר הספר “דיני זכויות בניה”. “במקרה כזה, יכולים שותפים אלה לרכוש את חלקיהם של האחרים, שגודל חלקיהם אינו מאפשר את הפרדתם-בעין מכלל החלקה”.

ב- ע”א 623/71 המערער וחמישים ושנים משיבים הם בעלים משותפים בפרדס ששטחו למעלה מ- 68 דונם. המערערת פנתה לבית-המשפט בתביעה לפירוק השיתוף.

עו”ד שרקון הוסיף: “התברר שבין המשיבים יש כאלה שחלקיהם קטנים מכדי לאפשר חלוקתם-בעין על-פי דיני התכנון ומשום כך ביקשה המערערת להפריד את חלקה-בעין מכלל השטח ולהשאיר את המשיבים האחרים בשיתופם ביתרת השטח”.

בית-המשפט העליון, מפי כב’ השופט לנדוי, דחה את בקשת המבקשת ופסק, כי משקבע בית-משפט השלום שחלוקת השטח אינה ניתנת לביצוע לפי הוראות חוק המקרקעין על פירוק השותפות במקרקעין, אין מקום לחלק באופן שהמערערת תקבל חלקה וכל השותפים האחרים חלק אחר. החוק הקובע פירוק השותפות מתכוון לפירוק מוחלט של השותפות במקרקעין, ורק כאשר אחדים מן הבעלים מסכימים להישאר בעלים משותפים ניתן הדבר להיעשות. באין הסכמה כזו מצד השותפים האחרים אין לפרק את השותפות אלא באופן מוחלט, וכדבריו:

“לדעתי צדקו שני בתי-המשפט הראשונים, מן הטעמים שנתנו. חוק המקרקעין מדבר בסעיף 37(א) על פירוק השיתוף, והפירוק יכול להיות בדרך של חלוקה בעין, לפי סעיף 39(א) או בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון, לפי סעיף 40(א).”

“פירוק במשמעותו המילולית הוא הפרדת דבר שלם לחלקיו, ולא הפרדת חלק אחד מעל יתר החלקים”, אומר עורך דין אילן שרקון. “בסעיפי החוק אין רמז שהמחוקק התכוון למשמעות של מושג הפירוק השונה ממשמעותו המילולית הרגילה; אדרבא, ישנן הוראות בחוק התומכות בגרסה שהוא התכוון למשמעות הרגילה. מעידים על כך אותם סעיפים דווקא, המאפשרים סטיה מן העיקרון של פירוק הנכס לחלקיו, כי סעיפים אלה מראים שסטיה כזאת תיתכן רק בהסכמת הנוגעים בדבר, ולא בדרך כפיה על-ידי צו של בית-משפט”. כך נאמר בסעיף 41(ב) כי:

“היתה מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים, אך אין מניעה לחלוקה זאת אם שותפים אחדים ייטלו חלקיהם במשותף ואותם שותפים הסכימו לכך, יחולקו המקרקעין לפי זה.”

כלומר הסכמת השותפים להישארותם בעלים משותפים הוא תנאי להסדר כזה. ההוראה הזאת נמצאת גם ב- ע”א 288/71 ואין מבין כיצד מבקשים המערערים להיתלות במה שנאמר שם, כאילו יש בזה ראיה לגרסתם שאפשר להשאיר את מקצת השותפים בשותפותם גם ללא הסכמתם.

הוראה אחרת באותה רוח מצויה בסעיף 41(ג) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969:

“היתה המניעה לחלוקה בעין רק לגבי מקצת השותפים, רשאים האחרים לקיים את המקרקעין בידם במשותף או לחלקם ביניהם, ובלבד שישלמו לאותם השותפים מה שהיה נופל בחלקם אילו המקרקעין היו נמכרים כאמור בסעיף 40.”

עורך דין שרקון ציין כי “ללמדנו שגם כאן דרושה הסכמתם של השותפים אשר חלקיהם ניתנים לחלוקה בעין, אם אלה מוכנים להוסיף ולקיים את השותפות ביניהם. מן ההן שבהוראות מיוחדות אלה אתה שומע את הלאו הכללי לגבי השארת שותפים בשותפותם נגד רצונם. הוא הדין בסעיף 43 לחוק המקרקעין המחייב את בית-המשפט להתחשב ככל האפשר בדרישות מקצת השותפים לקיים את השיתוף ביניהם”.

הרעיון המונח ביסוד סדרי החלוקה שהחוק החדש הנהיג הוא שחיסול השיתוף במקרקעין הינו מטרה רצויה, גם לטובת השותפים עצמם וגם למען המטרה המשקית הכללית של פיתוח מקרקעין. היוצא מזה שאם אחד השותפים הניע את מנגנון החלוקה, רצוי שבהזדמנות זו תושלם מלאכת החלוקה עד תומה. בזה לא שינה המחוקק ממגמת החוק הקודם, דהיינו חוק החלוקה הזמני, העתמאני. בא-כוח המערערים מצטט מספרו של דוכן, כי “לפי חוק זה (החוק העתמאני הזמני) – בין שיש, דין חלוקה” בנכסים ובין שאין בנכסים, דין חלוקה”, שותף רשאי לדרוש חלוקה והפרדת חלקו”, אך לא נאמר שם “הפרדת חלקו” סתם אלא “חלוקה והפרדת חלקו”. להלן, שם, בעמ’ 114, מבאר המחבר באר היטב למה כוונתו:

“החלוקה על יסוד החוק הזה אינה חובה באותו מובן, שהשותפים חייבים במשך זמן ידוע לחלק את קניינם המשותף, אלא החוק מכריח את כל השותפים להסכים לחלוקה, אפילו רק אחד מהם רוצה בכך.”

לקוח מתוך ספרו של עו”ד אילן שרקון “דיני זכויות בניה”

עוד מהתקשורת:

עו”ד אילן שרקון בחדשות

The post פירוק במקרים מיוחדים – סעיף 41 לחוק המקרקעין appeared first on עורך דין אילן שרקון.